ערוץ החיים הטובים בטלוויזיה הוא הערוץ בעל הרייטינג הגבוה ביותר אצלנו בבית. דרך הערוץ ראיתי מקומות מדהימים ומעניינים שבחיים לא הייתי יכול להגיע אליהם.
הכרתי שבטים פרימיטיביים במקומות נידחים, ראיתי מסעות עם כדור פורח, מטפסי הרים וגולשים הרפתקנים במורדות הרים מושלגים שמעבר לעננים.
בדמיוני חוויתי את כל המקומות האלו ולא הרגשתי צורך מיוחד לנסוע באמת. אשתי לעומת זאת, כבעלת מזג הרפתקני הייתה מוכנה לנסוע לטיול הג'יפים על גג העולם בואך האוורסט, או לצנוח חופשי לתוך לוע של הר געש בהוואי.
בשל חילוקי הדעות בינינו לגבי היעד, ניסיתי לדחות את הנסיעה בנימוקים שונים, אך ברגע של חולשה נעתרתי לבקשתה ובתור מתנת פיוס על ריב טיפשי, הבטחתי לה, חופשה בלתי נשכחת.
בעזרת ידידים ובעזרת האינטרנט, הכנתי תוכנית שכוללת טיולי ג'יפים בהרי הטאורוס שבתורכיה, שייט חופים וארצות בים השחור וכל זאת לאחר מסע שורשים בהונגריה. את כל התוכנית הזאת, דחסתי לחמש עשרה יום והספירה לאחור החלה.
הודענו בעבודה שנעדר שבועיים, שיתפנו את המשפחה והחברים בתוכניות שלנו ונהנו ממבטי הקנאה שנעצו בנו.
במשך כשלושה שבועות, עד יום היציאה, למדנו את המסלול בעל פה, קראנו חומר רב על המקומות הרלוונטיים ואף הגברנו את ההכנות הפיסיות בחדר הכושר בקאונטרי קלאב.
יומיים לפני הנסיעה ארזנו בשני צ'ימידנים גדולים בגדים וציוד לרוב ולקחנו מרתון של עשר שעות ביוגה ומדיטציה כדי להכין את הגוף והנפש למסע הארוך.
ביום האחרון הכנסתי את המכונית לפחח בניסיון להחזיר לה קצת צורה. סידרתי את הבית לקליטת בתי שתכננה חופשה עם בעלה ושלושת ילדיהם בזמן היעדרותנו. לצורך כך הרמתי כל דבר שביר לגובה של מטר בתור מקדם בטיחות סביר, את המגרות קשרתי עם גומיות וכיסיתי את כל הרהיטים בסדינים וניילונים כמו כל ווז-ווז מצוי.
הזמנתי מונית שתיקח אותנו לנתב"ג והתרווחתי בכורסא.
פתחתי את הטלוויזיה בערוץ ההונגרי כדי להיזכר קצת בשפה וכדי להיכנס לאווירה. לתדהמתי במקום התוכניות הרגילות ראיתי אך ורק דיווחים על מזג האוויר הקטסטרופלי. שלגים בגובה חצי מטר כיסו את כל אזור בודפשט. התחבורה שותקה כליל ושדה התעופה נסגר ונפתח לסירוגין.
לנוכח המצב ובעצה אחת עם אשתי, קבלנו החלטה דרמטית וכואבת לבטל את הטיסה עם קנס מוקטן מהרגיל.
וכך נשברנו כבר במכשול הראשון למרות כל ההכנות הנפשיות שעשינו.
היות והיינו כבר ארוזים ונשארנו ללא המכונית וללא הבית, והיות והמונית צפרה בחוץ בעצבנות נאלצנו, מפאת הבושה, לנטוש הכל ולמצוא סידור לתקופה של שבועיים מחוץ לבית.
בהעדר אופציות מעשיות אחרות, הוריתי לנהג להסיע אותנו לקיבוץ גבעת ברנר, בגלל קירבתו היחסית לנתב"ג.
בכניסה לקיבוץ, העמסנו את הצ'מידנים הכבדים על גבנו ונגררנו לכיוון מזכירות המשק. שלפתי את הדרכון ההונגרי שלי שהוצאתי לאחרונה ובעזרת אנגלית במבטא הונגרי מאולץ, הסברתי שדחף ציוני הבוער בעצומתנו שנים רבות, דחף אותנו למסע שורשים בעקבות אבות אבותינו. ברצוננו להתנדב לכל עבודה שנידרש, כדי להרגיש שותפות בבניית המולדת.
אפרים הקשיש החביב מהמזכירות, שמע בקשב רב את הנאום הציוני שלי, טבל פעם נוספת את הביסקוויט בתה ואמר לנו באיטיות, בעברית למתחילים, שמעכשיו אנחנו מסופחים למרותו של צ'ונג הסיני, המשנה לגנן הראשי של המשק, שיעזור לנו לגלות שורשים.
השבועיים תחת מרותו של צ'ונג היו מהקשים בחיינו. אומנם לא היו לנו בעיות של השכמה בחמש בבוקר, אבל עם העבודה לא הסתדרנו, בלשון המעטה. אני שרודה בסינים אצלי בגינה תמורת מאה שקל ליום, נאלצתי ללכת על ארבע, כדי להוציא את העשבים עם שורשיהם מהמדשאות, נתון תחת השגחתו המתמדת של הרודן הסיני, וכל זאת בחינם. בעוד שבטירונות למדתי לסבן בעבודות הרס"ר, הרי שפה פחדתי להסתבך, פן יזרקו אותנו מהקיבוץ. לאחר יומיים של זחילה על הדשא זוגתי החלה לזייף, מה שלא נעלם מעינו המלוכסנת של הרודן הצהוב, ונענשה בעבודות שרות במכבסה עם מכסה מינימלית של גיהוץ חמישים חולצות ביום.
מעבר לעבודות הכפייה, ניסינו להשתלב בהווי המקומי וכך פגשנו עולים מחבר העמים ומדרום אמריקה. ערכנו איתם ערבי הווי ובידור שהשכיחו מאיתנו את עבודות הפרך.
באחד הערבים האלו ליד המדורה נדרש כל אחד בתורו לשיר סולו בשפתו וכך נחשפנו לשירים רוסיים, קוזקים, ספרדים ואפילו איסלנדים. אך מסמר הערב היה, ללא ספק השיר שלמדתי בגן. זכרתי רק שורה אחת עם מילים בלתי נשכחות כמו "ציפ, ציפ, צ'וקה" שעד היום אני לא מבין את פשרן.
באחד הבקרים בהיותי על ארבע, ניגש אלי אפרים הקשיש והציע לי להצטרף לשיעור עברית באולפן. לא יכולתי לסרב להצעה קוסמת כזאת משתי סיבות: האחת, שזה על חשבון זמן איכות עם צ'ונג והשניה, שזו הפעם הראשונה בחיי שאהיה כנראה המצטיין בכיתה. ובאמת לאחר מספר שיעורים אפרים ניגש אלי בחדר האוכל וציין לפני כולם שההתקדמות שלי בעברית מדהימה. אשתי לא אהבה כל כך את גל האהדה הפתאומי שלו זכיתי.
בחוג לריקודי עם באותו ערב נצמדה אלי למרות חיזוריו של הברזילאי היפיוף שעובד איתה במכבסה.
מאותו רגע שהפכתי לסל"ב, החיים בקיבוץ נראו לי פתאום באור אחר. גם אשתי נקלטה היטב במכבסה ורכשה לה חברים רבים.
ברגע מסוים התחלנו כבר לשאול במזכירות על תנאי הקבלה לקיבוץ, אך הדבר ירד מסדר היום, מפאת גילנו המתקדם. מאחר והמשא ומתן התפוצץ, ניצלנו את היומיים האחרונים למנוחה ולטיולים באזור.
הרגשנו שתרמנו כבר מספיק לבניית הארץ והגיע הזמן שדור חדש וצעיר יתפוס את מיקומינו.
הפרידה למחרת הייתה מרגשת ביותר. הברזילאי מהמכבסה כמעט נחנק מדמעות וכך גם הנכדה של אפרים שהייתה המורה שלי לעברית.
לאחר הטכס המרגש, עלינו על משאית של תנובה עד הכביש הראשי ומשם תפסנו מונית עד נתב"ג שם קבענו להיפגש עם בננו.
בדרך הביתה, הבנו מדבריו של הג'וניור, שהנכדים שלנו גבהו בזמן האחרון מכיוון שמקדם הבטיחות של מטר לא הספיק, לכן הכסף שחסכנו מביטול הנסיעה ילך לשיקום ההריסות והשלמת הפריטים שלא עמדו בצונמי. לגבי שאלתו איך היה מסע השורשים, עניתי לו: "היו שורשים, הרבה מאד שורשים, הרבה יותר ממה שאתה חושב".
גבי רמני
